מה אמרו מקובלים על שבעה עשר בתמוז ועל תשעה באב?

“מצינו בתורה אצל אהרון שאמר חג לה’ מחר על י”ז בתמוז שאז נשלם המ’ (40) יום ראשונים שהיה משה רבינו ע”ה בהר ואמר שאז ירד מההר עם השני לוחות בידו. ולולי הקלקול היה אז חג לה’, שאז היה צריך להיות יום שמחת לבו של הקב”ה כמו במתן תורה… ואם לא היה הקלקול בעגל ולא נשתברו הלוחות היה אז בי”ז בתמוז החג לה’ שהוא יום שמחת לבו, שאז היה נתקיים כמו שדרשו חז”ל על פסוק “חרות על הלוחות” – חירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות והיה נחקק הדברי תורה בלב ישראל”. (פרי צדיק לחמשה עשר באב, אות א’)

“בפרשת מעשה העגל אמר משה לאהרון מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה… וכבר הגדנו שאהרון התבונן בעיקר הדבר, מאין בא שעדה קדושה כזו… יבואו לטעות גדולה כזו… והבין שהכל נמשך מפאת העדר התאחדות ישראל, באשר הם היו דור דעה ואין דעתם של בני אדם שוות, ומחמת מעלתם זו נמשך העדר התאחדות, אלא בעוד משה רבינו ע”ה היה אתם עמם במחיצתם היה הוא מאחדם ומחברם, ובעוד כנסת ישראל למטה כאיש אחד בלב אחד הם עצמם כחומה בצורה בפני כוחות חיצונים ואין יכולין להתגנב לתוך כללות ישראל, אלא כשמוצאים סדק ובדק בחומת ישראל”. (שם משמואל, פרשת ויקהל)

“כאשר תשוב אחדות ישראל לקדמותה לא יהיה לשטן עוד שום מקום להכניס בהן טעות וכוחות חיצונים, כי כאשר הם כאיש אחד בלב אחד הם כחומה בצורה בפני כוחות הרע… וזהו עניין מ”ש “ויקהל משה”, מה שלא נאמר בציווי השי”ת למשה שהיה קודם מעשה העגל, שאז לא היה נזקק להתאחדות ישראל, ואפילו כל יחיד מישראל היה יכול לעשותו, כי אז גם כל יחיד ויחיד היה לו כח כללי מפאת כוחו של משה שהיה כוללם… אך לאחר מעשה העגל שישראל אבדו מעלת החיבור נזקק לחיבור חדש וכח כללי… ונעשו כולם אגודה אחת וכאיש אחד בלב אחד התנדבו כולם למשכן אחד, ומזה הכח נשלמה ההתאחדות, על ידי המשכן, מה שמקודם החטא לא היה נצרך לכל אלה”. (שם משמואל, פרשת ויקהל)

“בג’ שבועות אלו (בין המצרים) הנה בי”ז בתמוז נשתברו הלוחות… ובט’ באב חרב הבית בראשונה ובשנייה גלו ישראל. אבל באמת כל זה היה הכנה, שיזכו על ידי זה לאור גדול אחר כך. על שבירת הלוחות אמרו (שבת פ”ז) “יישר כחך ששברת” שעל ידי שבירת הלוחות זכו לאור תורה… ובט’ באב נולד תיכף משיח כמ”ש (במדרש איכה) והיה חורבן הבית הכנה לבניין השלישי שיהיה… ואז יהיה גאולה שלימה, שלא יהיה אחריו גלות”. (פרי צדיק, פרשת פנחס, אות ט’)

“בזמן שישראל כולם באחדות אינן מתיראין משום דבר, וע”כ עם עונש הגלות נספח אליו פירוד הלבבות ושנאת חינם, כי בלי זה לא היה אפשר להיות גלות כלל. וע”כ ראשית הצרות היתה בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וכעניין שפירש”י מגילה (ב’ ע”ב) שבאין חומה הם מופרדים, והוא ביום שבירת הלוחות ועבודת העגל… וזה גרם שבירת הלוחות… וממנו נסתעף שנבקעה העיר”. (שם משמואל, פרשת בלק)

“בגמר המירוק לנו, בעת הגאולה, לא די שנחזור למעלת הגדולה שהיה לנו כבר, אלא אף שיהיה יתרון גדול לאור העתיד, בכמה מעלות טובות יותר ממה שהיה… ויתרון התרוממות הזה בא מכח חושך הצרות. וכל המרבה להתאבל הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגודל האבילות נראה כאלו עתה נחרב בית המקדש… והמתאבל נראה בעיניו כאלו עתה נעשה החורבן… ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז יבוא האור הגדול בלי הפסק שום מסך. ומזה נמצא שכל הגליות והצרות יבואו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב”. (השל”ה הקדוש, שני לוחות הברית, מסכת תענית)

“שבירת הכלים: עניין תיקון הבא ע”י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע”מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה למה לו לקלקל ואח”כ לתקן, לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא העניין הוא, אשר כל עיקר התיקון והרווח הגדול אשר חשב הבורא ית’ בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם זולת ע”י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא למפרע (שהתברר העניין מלכתחילה) שלא היו מקולקלים מעולם”. (בעל הסולם, אור הבהיר, שבירת הכלים)

“עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע”י האחדות. ע”כ צריך כל אחד להכלל בכלל ישראל, באחדות גדול, וע”כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כולם כאחד, כדי להכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע”י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע”י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע”י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות”. (ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות עָרֵב)

“חרב הבית בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם ולא היו ראויים למקדש שהוא התאחדות ישראל”. (נצח ישראל, פרק ה’)

“כשקלקלו המקדש שבתוכם אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן”. (רב חיים מוולוז’ין, “נפש החיים”, שער א’, פרק ד’)

“נחרב הבית בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל”. (המהר”ל מפראג, ספר “נצח ישראל”, פרק ד’)

“מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חינם”. (בבלי, יומא ט’, ב’)

“העידו קדמונינו, “לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חינם שהיתה, באותה הדור”, כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח”. (הרב יהודה אשלג – “בעל הסולם”, מאמר “האומה”)

“על ידי בית המקדש וירושלים נעשו כל ישראל כאיש אחד, לפי שהיה להם מזבח אחד ולא היו רשאים לבנות כל אחד ואחד במה לעצמו, עד שעל ידי בית המקדש היו ישראל עם אחד, וכאשר היה חלוק ביניהם נחרב המקום שנעשה לאחדות ישראל, ולפיכך על ידי שנאת חינם של קמצא נחרבה העיר והמקדש”. (מהר”ל מפראג, חידושי אגדות, גיטין נ”ה, ב’)

“עומק הרע ורוממות שורשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם”. (הראי”ה קוק, אורות הקודש ג’, עמ’ שכ”ד)

“היסורין ממרקין וגם מביאים לידי תשובה, כמו שנפרש בפרשיות שהן בין המצרים. ואז יקויים ארוממך ה’ כי דליתני… לשון דלות ולשון התרוממות, כי הדלות שהם הצרות הם סיבות ההתרוממות, וגורמות להיות יתרון אור ממה שהיה. ויתרון אור הזה יבא מהחושך, כי במחשכים הושיבנו כדי שיצא אור גדול מהחושך… כן ויהפוך ה’ את הקללה לברכה, כי הקללה עצמה נתהפך לברכה. וחורבן בית המקדש היא בניינו, כי חורבן בית המקדש גורם להיות תם עונך בת ציון, ואז יבנה בית המקדש הגדול שהוא בניין בית עולמים הנצחיים”. (השל”ה הקדוש, שני לוחות הברית, במדבר דברים, פרשת בלק)

“הנה התורה הקדושה היא נצחית ללמד לדורות עולם, ומה זה בא הפסוק ללמדינו… על מה שנקראו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב “בין המצרים”? ונראה לומר… שרשעים במעשיהם הרעים ממשיכים את ההנהגות העולם על פי הטבע, שהוא גימטריא אלהי”ם והוא גבורות ודינים, וגורמין חורבן העולם חלילה, אמנם הצדיקים במעשיהם הטובים ממשיכים את שמות הקדושים… לתוך שם אלהי”ם וממתיקים הדינים. והנה ידוע שבעיתים הללו, בין י”ז בתמוז לתשעה באב, גברו הדינים והמקטרגים עד למאד עד שנחרב הבית המקדש”. (“מאור ושמש”, פרשת בלק)

“יש גלות השכינה של הפרט, ויש של הכלל. כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש על ידי חומריות ועם הארצות, כשהמצב הזה מתפשט באומה הרי זה מצב של חורבן חס ושלום, מי שאינו מרגיש ומצטער בזה, הרי זה סימן שגם אצלו הגיע החורבן חס ושלום. אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכולתו להידבק בהשי”ת כראוי, ועל חורבן בית המקדש שבלב, ויגדל צערו עד כדי בכי, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו… ולא עוד אלא שכל הצרות שה’ מביא על עמו – תכליתן לסובב לאדם סיבות נפשיות שיצטער על חורבן בית המקדש הרוחני שבלב. והיא היא דרך הגאולה”. (הרב אליהו אליעזר דסלר, “מכתב מאליהו”, חלק ב’, עמ’ מ”ז)

“ואנן מה נענה, כי כל היום אנו מצטערים על חורבן הבית ועל הגאולה, ולא דעת ולא תבונה בנו לומר, הלא בחורבן בית שני היו התנאים הקדושים – רבים וגדולים בתורה ובמעשים טובים, וכל זה חרב בעוון שנאת חינם, ואם עתה אין אנו באחדות, ויש שנאת חינם, איך יתכן שיבנה בית המקדש, כיון שסיבת חורבנו לא פסקה ממנו, ואיך אנו אומרים ”כי לישועתך קווינו כל היום” ונצפה לישועה, ושנאת חינם עדיין בנו?! אוי ואבוי! כי זה דומה לנוטע אילן, ובידו השנית ברזל לחותכו ולשורשו, וכה מעשהו יום יום, היש שטות גדול מזה?! ומה יצדק אנוש במעשים טובים כל עוד טומאתו בו – שנאת חינם – ואיך לא נחוש על עוון חילול שמו הגדול זה כמה מאות שנה בעוונותינו. ואפשר כי זה טעם שצריך לצפות לישועה, כלומר, להתעורר לסלק שנאת חינם, דלא אפשר שיבנה עד שיתקן סיבת חורבנו, וכיון שהוא מצפה לישועה, מוכרח לסלק שנאת חינם, שאם לאו, איך יצפה והוא הגורם להחזיק בחורבנו. וזה שנאמר (ירושלמי, יומא א’, א’) כל דור שלא ניבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו, דלא ניבנה מסיבת שנאת חינם, והוי כאלו נחרב, דזה היה סיבת חורבנו”. (החיד”א, ”דברים אחדים”, דרוש ו’)

“בדרך נוספת דורש בעניין הי”ד בשנות השואה האיומות, ולמרות שלא נזכר ר”ע בפירוש, יפים הדברים להיאמר עליו: נודע שהתגלות הדין הוא למעלה מהתגלות של רחמים, רק שלעת עתה קשה לקבלו ולהשיגו ונעשה ממנו דין ועונש ח”ו… לכן הצופים, כמו שהצופה עומד במקום גבוה ומביט מלמעלה למטה, כן הנביאים שראו הכל מלמעלה ממדרגת קדשם תיקנו את מנצפ”ך בכתב, שהכתב, שבו אפשר לעשות התגלות יתירה, יתגלה בו ההתגלות הגדולה… היינו מכל צרות ישראל דין ועונש גילו הם שבאמת היא התגלות יתירה… אבל רק מפני שהנביאים הביטו על צרות ישראל כצופים מלמעלה, לכן ראו בהן גודל האור, מה שאין כן מי שמביט מלמטה על צרות בלבד קשה לו לראות את האור שבו”. (האדמו”ר מפייאסצנא, אש קודש, הדרוש לשמיני עצרת, עמ’ ע”ד-ע”ו)

“כתיב (במדבר י”ד) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות… מגלגלין זכות ליום זכאי וחוב ליום חייב”. (מסכת תענית כ”ט, ע”מ א’)

“יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר (ויקרא כ”ו) והתוודו את עונם ואת עוון אבותם וגו'”. (הרמב”ם, הלכות תענית)

“סיבת הגלות שגלו ישראל בין האומות, מה עניינם. ואמרנו כי אדה”ר היה כולל כל הנשמות והיה כולל כל העולמות, וכשחטא נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה, ללקט שושני הנשמות הקדושות, שנתפזרו תוך הקוצים ההם. וכמ”ש חז”ל במ”ר, למה גלו ישראל בין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים וכו’ והבן זה היטב”. (ר’ חיים ויטאל, שער הפסוקים, פרשת שמות)

“לא נתפזרו ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים”. (פסחים פ”ז, ע”ב)

“השתעבדו ישראל בכל האומות, כדי שיתעלה על ידם העולם. כי הם כנגד כל העולם”. (זוהר לעם, פרשת שמות, סעיף 288)

“הנה נקבע שיהיו ישראל בגלות כדי לתקן את אוה”ע”. (מאורות הראי”ה לפורים, דף רל”ז-רל”ח)

“גלות הוא פיזור האומה שהיא בגלות ואין להם התאחדות כלל, והגאולה הוא הפך זה שהיא קיבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים”. (מהר”ל, ספר גבורות השם, פרק כ”ג)

“מרחוק ה’ נראה לי, ואהבת עולם אהבתיךְ. “מרחוק” – בגלות, והיה זה מפני האהבה הגדולה, שאינה מתגלה אלא רק ע”י הגלות. הגלות הוא התיקון, שיהיו בני ישראל משתחררים מהגלות, ויתגלה אהבת ה’ אלינו”. (זוהר לעם, פרשת ויחי, סעיף 22)

“אחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכול – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, התנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם… ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שהתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקיבלה מהחוץ. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאוד”. (הרב יהודה אשלג – “בעל הסולם”, מאמר “היחיד והאומה”)

“עיקר המגן בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות, וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם. ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והייסורים”. (“מאור ושמש”, פרשת ניצבים)

“סילוק האחדות גרם לשנאת חינם ונחלשה חומת ישראל, ועל כן היה כוח ביוונים לפרוץ חומת ישראל”. (“שם משמואל”, פרשת מקץ, חנוכה, ליל ז’)

“נצטווינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות”. (“ספר התודעה”, פרק ט”ז)

“כאשר תשוב אחדות ישראל לקדמותה לא יהיה לשטן עוד שום מקום להכניס בהן טעות וכוחות חיצונים, כי כאשר הם כאיש אחד בלב אחד הם כחומה בצורה בפני כוחות הרע”. (“שם משמואל”, פרשת ויקהל)

לחצו כדי לדעת עוד על י"ז בתמוז לפי חכמת הקבלה

‍