גאווה ישראלית

גלעד שדמון

תמיד שמחנו להיות גאים, אבל משום מה, שיכרון החושים המסחרר גילה לרוב את הסדקים שהסתרנו. עודף גאווה שהשכיח את תפקידנו האמיתי

"לזאביק היקר שלי‪ ,‬את המכתב הראשון בחייך אתה מקבל מאבא.‬ המילים האלה נכתבות ביום גדול ונעלה, יום היסטורי – יום הכרזת מדינתנו, מדינת ישראל. מי ייתן ותבין‪ ,‬אהוב נפשי‪ ,‬את קדושת היום הזה‪ ,‬ה' באייר‬ ‫תש"ח... ‫אני מקווה כי ליבך ידפוק תמיד למען המולדת… ובן אדם תהיה – ‬זה העיקר‪.‬‬ ‫אביך".‬

‫מכתבו האישי של עו"ד צבי סגל לבנו הפעוט מספר את אחד הרגעים המרגשים והדרמטיים ביותר בתולדות העם היהודי. אחרי זוועות השואה וניסיונות ההעפלה האמיצים, אלפיים שנות גלות הגיעו לקיצן והחלום הציוני התגשם. יש לנו מדינה משלנו.

ההתרגשות והשמחה היו בשיאן וכבר נקלענו לעיצומה של מלחמה על עצמאות, שוב נאבקים על קיומנו. כך נפתח הפרק הזה בסיפור שלנו, שכל כולו עליות תלולות ומורדות מסחררים. החיים כרכבת הרים.

קיצור תולדות הסכסוך

האיום הביטחוני הוביל אז להחלטת הממשלה לצאת לפעולה צבאית. יומיים לפני התקיפה פיזר משה דיין ערפל סביב המהלך המתוכנן ושחרר אלפי חיילי מילואים לביתם. אלמנט ההפתעה פעל והכריע את המערכה. תוך שישה ימים הסתיימה המלחמה בהצלחה כבירה. לוי אשכול, ראש הממשלה דאז, הכריז בגאווה: "אנו מלוכדים וחזקים כפי שלא היינו מעולם".

לכידות וגאווה לא יכולות לדור במקום אחד, ומכיוון שכך ארזה האחדות מזוודה קטנה, ובריק שהותירה פרחה הגאווה כמו עשב שוטה. היא השתלטה על כל חלקה טובה של קשר בינינו שרק עכשיו התחיל לנבוט, צפצפה על העולם, והכשילה אותנו כעם, כבני אדם.

חיקינו את הגישה המערבית לחיים, תוך אימוץ מבנים חברתיים ומדיניים שאינם מתאימים לערכי המקור שלנו. סדרות הטלוויזיה ובתי הקולנוע הגישו לנו עולם מפתה מפוצץ שומן רווי מטוגן, שאין שום קשר בינו לבין הסיבה לשמה עלינו אל האדמה ולתזונה שנדרשה כדי לקיים אותנו כאומה. הרגשנו על הגובה, אבל כבר היינו בדרך לירידה הבאה.

בבוקר שאחרי המלחמה התעוררנו עם כאב ראש של מציאות חדשה: התמודדות עם שטח גיאוגרפי שגדל בן לילה פי שלושה: חצי האי סיני ורצועת עזה, יהודה ושומרון, ירושלים המזרחית ורמת הגולן, ואיתם בעסקת חבילה מיליון ערבים כתוספת לאוכלוסייה. עד היום מלווה אותנו הבעיה, כמו גם המחלוקות הפוליטיות לגבי אותם שטחים, כמו גם תדמית מדינת ישראל בעיני העולם: מדינה קטנה ותמימה שקמה משארית הפליטה הפכה למדינה כובשת בלי בושה.

פיתול במסעות האומה

וכמו ברכבת הרים, כגודל הריגוש כן גודל הקטסטרופה שהגיעה בצהרי יום כיפור 1973, כשדממת היום הופרה בצפירות אזעקה. מתחושת האחדות שאפפה את הניצחון במלחמת ששת הימים לא נותר דבר, היא כבר לא הייתה בבית. השאננות והגאווה התחלפו בהרכנת ראש כואבת.

אבל הרכבת דוהרת, הזמן טס ומעמעם כל התרשמות ותחושה, והשאננות חזרה למקומה. מעצמת היי-טק, אומת סטארט-אפ, כלכלה יציבה וצבא חזק – שוב התרוממנו בגאווה לעבר ההתרסקות הבאה, שאולי תהיה גם האחרונה.

shutterstock

באיזה פיתול במסעות האומה, אולי בעלייה, אולי בירידה, נפל לנו מהכיס הערך של אהבת הזולת – הוראות הנהיגה הבטוחה ברכבת ההרים בעלת הקרונות הפתוחים. אפשר להתעלם ולהמשיך כרגיל, אבל זה לא ייגמר טוב. ואפשר לכתוב אותן שוב, הפעם בכוונה יתרה. להגדיר מחדש מיהו עם ישראל, בשביל מה הוא קם, ובעיקר מה תפקידו בעולם.

להיות בני אדם

הנה התחלה. עם ישראל, כך כתוב, אמור להיות דוגמה לאיחוד, לחיבור, לוויתור ולהתחשבות בזולת. זה תפקידו, עם כל החובות והזכויות המשתמעות מכך. "תכלית ישראל היא לאחד את העולם כולו למשפחה אחת" (הראי"ה קוק).

כאשר יתנהג כראוי לתפקידו, כעם מאוחד שפועל לפי חוקי נתינה ואהבה, הוא יהפוך לחלק מועיל במערכת האינטגרלית, יזכה לאהדה מכל אומות העולם, וייפטר מהגאווה שרובצת עליו כמו קללה.

כי אנחנו לא לבד על הרכבת, כל הכפר הגלובלי צונח איתנו בירידה המטורפת הזאת: משבר אקלים, גלי הגירה, טרור, כלכלות קורסות, התא המשפחתי מתפרק, החינוך כושל, ופתרון באופק אין. לא הבאנו אותו כמו שציוו עלינו. הבאנו היי-טק ותארים מתקדמים. אז על כל צרה שבאה לעולם האצבע מופנית כלפינו בהאשמה: אנטישמיות כלפי היהודים בתפוצות, שנאה וחרמות על ישראל. שוב, בגלל שאיבדנו את הערך בסיבוב.

וזה מלכתחילה היה התפקיד שלנו בפאזל האנושי: לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לנו להוביל את מסר החיבור, ולהראות לעולם איך עושים אהבה. זה מה שימנע את הרכבת מלרדת מהפסים ויעלה אותה על המסילה הנכונה. העולם יודע את זה. אנחנו צריכים קצת להיזכר בזה. אף פעם לא מאוחר. "בן אדם תהיה – ‬זה העיקר".

מאמרים נוספים

הצג עוד