העבר של היום

ענת אלינב

עכשיו, כששנאת אחים הפכה חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית שלנו והשיח המפלג נהיה דבר שבשגרה, ענת אלינב נפגשה לשיחה עם פרופ' להיסטוריה, מוזיקאי-יוצר, ד"ר לפילוסופיה, במאי קולנוע וחוקרת דנ"א, ומצאה את המקום שבו החורבן החברתי של אז ושל היום נפגשים

"המריבה כבשה את העיר, והרומאים כבשו את המריבה".
יוספוס פלביוס

אם אודה על האמת, תשעה באב הוא לא כוס התה שלי, ובכל מה שנוגע אליי ההיסטוריה שייכת להיסטוריונים. בכל זאת, בשבוע האחרון התחלתי לחשוד שיש אפשרות שזו לא הפעם הראשונה שישראל נמצאת במצב חברתי קטסטרופלי. במונחים של הר געש שעוד רגע מתפרץ. במונחים של טרום חורבן. קשה בתוך הלחץ היומיומי להוציא את האף החוצה, ואולי זאת הבהלה ממה שאגלה כשאפקח את העיניים, אבל למרות זאת החלטתי לעשות מעשה ולקפוץ אלפיים שנה אחורה לתקופת בית המקדש השני, ולו רק כדי לגלות שחורבן טרגי, לא פחות, דופק לנו ממש עכשיו בתקיפות על הדלת ומבקש להיכנס. אז נתחיל משם, תכף חוזרת.

טובחים זה בזה

פרופ' יונתן פרייס

נפגשתי עם פרופסור יונתן פרייס, היסטוריון שחוקר ומלמד את תולדות העת העתיקה והיהדות בתקופה הרומית. ביקשתי שיתאר לי את המצב החברתי של העם היהודי לפני פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה: "בתוך העם היהודי היו מאבקי מעמדות ומחלוקות כלכליות בין עשירים ועניים. בנוסף היו מאבקים בין השקפות דתיות, שבעקבותיהם צצו כמו פטריות אחרי הגשם חוגים וקבוצות בעלות דעות ופרשנויות מנוגדות. לכל קבוצה הייתה פרספקטיבה שונה, כל אחד חשב שאצלו נמצאת האמת ולפיכך אין זכות קיום לכל מי שטוען אחרת". לרגע לא הבנתי על איזו תקופה הוא מדבר.

"מן המפורסמות היו קבוצות הפרושים, הצדוקים והאיסיים שנאבקו מאבקים חריפים מאוד על אמונה", המשיך פרייס. "לחמו גם קבוצות הקנאים והסיקריים (אנשי פגיון) שהאמינו שחייבים להתנגד לשלטון הרומי באופן פעיל, ומנגד היו קבוצות נוספות שחשבו שעדיף לפעול במתינות, ועוד ועוד זרמים וחלוקות. התוצאה הייתה שבמקום לעשות יד אחת כדי לצבור כוח ולדרוש מדינה עצמאית כפי שרצו, היהודים טבחו זה בזה ללא הפסק".

ומה עם הקולות השפויים, המגשרים? פרייס סיפר שהיו מעטים שקראו לסיום המאבקים הפנימיים, אבל לא יכלו לצבור תומכים ולאגד כוחות כי העם התחלק לפלגים-פלגים, או אם תרצו מפלגות, כשכל אחת עומדת על הניואנסים שלה, על האמת שלה.

תחושת ריאליזם

"בארבע שנות המרד ועד לחורבן הבית לא הייתה קבוצה שהסכימה לעצור את המאבק הפנימי או להתגמש למען הפסק המאבק. ככל שהמרד מול האויב הרומי נמשך, כך המחלוקות בין היהודים החמירו יותר ויותר", פרייס מתאר תמונה בלתי נתפסת של פסגת המחלוקת. "אפילו בשעת מצור כאשר 60 אלף חיילים רומיים ישבו מחוץ לחומות ירושלים, היהודים בתוך העיר המשיכו להיאבק ביניהם עד למצב בו שרפו זה לזה את מחסני המזון ונותרו כמעט ללא אוכל בזמן המצור. מעבר לתיאור הריאליסטי שתיארו גם יוספוס וגם חז"ל, מדובר בסמל לפילוג ההרסני שהעם היהודי הביא על עצמו".

מטריד משהו היה לגלות שלאורך ההיסטוריה של העם היהודי היו שתי תקופות בלבד בהן הוא התקיים כמדינה עצמאית. מטרידה עוד יותר הייתה העובדה שאותן תקופות ארכו כשבעים שנה, ושלא מזמן ובפעם השלישית חגגנו את חגיגות השבעים.

אנחנו והם

גיא מזיג | מוזיקאי

"חלמתי שהמדינה מתפרקת" מספר גיא מזיג, מוזיקאי-יוצר מוערך, שלאחרונה הוציא שיר חדש בשם "אנחנו", שמצרף מילים כנות וכואבות עם לחן קלאסי לאמירה חזקה וחד-משמעית. אני נכנסת לביתו הנעים בכפר סבא השקטה, פוגשת את אשתו ושלושת בנותיהם, מציצה מהסלון אל הגינה שטופת השמש, ולרגע נדמה שהכול בסדר ולא צריך הרבה יותר מזה.

"אתה מנסה לשמור על שקט תעשייתי, אבל הדברים מבעבעים עם כל ידיעה חדשותית ומפריעים לך על בסיס יומיומי, אז בסוף אין מה לעשות, זה יוצא".

מה הניע אותך לכתוב טקסט כל-כך דרמטי, מה הדאיג אותך?

"השיר 'אנחנו' נולד בעקבות חלום שחלמתי במהלך 'צוק איתן' שהכול מתרסק, כולנו מתפזרים וחיים כגרים בארץ נוכרייה. באותו זמן הפקתי ותזמרתי מופע מחווה לאריק איינשטיין, ותוך כדי שנופלים עלינו טילים, אני מרגיש בפנים מנגינה שחייבת להתנגן. כך נוצר הלחן הכי ישראלי שיש, והמילים שנוצקו לתוכו נכתבו מתוך חרדה ממשית להמשך הקיום שלנו".

תוך כדי השוואות מוזיקליות בין אז להיום, מזיג ואני משתאים מהיכולת המתמדת של העם היהודי אז כמו היום להגיע לפילוג מאסיבי, מלחמות פנים ושנאה, ואיך תוך אלפיים שנה הדבר היחידי שהשתנה הוא כלי הנשק. עזבו מלחמת דת, כנסו לרשתות החברתיות.

"אני נכנס לפייסבוק ולא רוצה להיות שם", ממשיך מזיג. "כל אחד מטנף על השני עם הצהרות אנפרנד. אתמול עשינו הפקה ביחד, ומה עכשיו? הגענו לטירוף. הרגשתי שאני חייב להקדיש את השיר לתמרור העצור הזה, שאמנם יש בו ניצוץ של תקווה אבל בעיקר אומר, שנייה, רק הקמנו, חכו רגע".

כאלה אנחנו, היהודים, דעותינו מעבירות אותנו על דעתינו. אז מה נעשה עם ה"אני צודק" הזה?

פרופ' פרייס מסביר ש"מאבק או עימות בתוך אוכלוסייה זה לא בהכרח דבר רע, האמת היא שוויכוחים, עימותים, הבדלים ודעות שונות הם סימן לחברה בריאה. זה הופך לדבר לא בריא כאשר קבוצות שונות מפסיקות להקשיב אחת לשנייה ויותר מזה, דוחות את הקבוצה שלא מסכימים איתה אל מחוץ לכלל. זו אידיאולוגיה פסולה לחשוב שישנה חברה בה כולם מחזיקים באותה דעה. איזה קיום משעמם זה יהיה, ויותר מזה, לא מציאותי".

אגדת חורבן

גידי דר | במאי קולנוע

בעקבות התיאורים המפורטים ששמעתי, לא יכולתי שלא לתהות איך עדיין לא עשו מהדרמה הזאת סרט. התברר לי שאני לא היחידה. גידי דר, במאי קולנוע ("אדי קינג", "האושפיזין") עובד בשלוש השנים האחרונות על סרט שנקרא "אגדת חורבן". הוא משתמש בטכניקת אנימציה ייחודית ובאמצעותה מספר את סיפור חורבן בית המקדש וארבע השנים שקדמו לו. "הסיפור של עם ישראל הוא הסיפור הכי חשוב ורלוונטי שיש לספר", אומר דר. "כשנחשפתי לסיפור החורבן, הזדעזעתי מעוצמת הטירוף שהתחוללה שם, וככל שחקרתי והתעמקתי הבנתי כמה סיפור החורבן דומה למה שקורה היום".

מה זיעזע אותך?

"עד לאן מלחמת האחים הגיעה, והם הגיעו עד לסוף המר ביותר. כל המוסרות שמחזיקות חברה התפרקו לגמרי. בוא נגיד שמה שקורה בשנים האחרונות בסוריה, פחות נורא ממה שקרה בחורבן הבית. אם היהודים היו מבינים בזמן לאן האסון הזה מוביל אותם אולי היו עושים משהו, אבל הם לא הבינו".

דר מדבר על הניתוק של החברה הישראלית מהשורשים שלה. "אנחנו חיים על אדמה של מאה שנה ואין לנו שום קשר להיסטוריה שלנו. דרך הסרט אני רוצה להביא משהו שנתפס כמיושן ואין לנו רצון לתקשר איתו, ולאפשר לצופים לנהל איתו דיאלוג".

ומה הסיבה שאתה מוציא סרט ב-2020 על סיפור שקרה לפני 2000 שנה?

"הסיבה קשורה לאובדן הרוחני שהמקום הזה נמצא בו. למקימי המדינה היה חזון רוחני שאפשר להם להיות יחד. הם הקימו אותה בלי חומר ועם המון רוח והזיזו הרים. ובלי רוח ועם המון חומר אנחנו בשנייה עפים מפה. המשימה הכי גדולה של העם הזה, היא למצוא את החזון שלו מחדש".

שבעים פנים

ד"ר מאיר בן שחר

אם נחזור רגע אל המספר המטריד שבעים, נגלה שלא מדובר במספר מיסטי, אלא במגמה חוזרת של תקופת הולדתה ונפילתה של מדינה ריבונית.

"אחד מאותם תמרורי אזהרה שההיסטוריה מציבה הוא העשור השמיני לחייהן של אומות" אומר מאיר בן-שחר, ד"ר במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. "כפי שמסופר במקרא, הממלכה המאוחדת החזיקה מעמד שבעים ושלוש שנה והתפרקה כתוצאה ממלחמה פנימית בין השבטים. המדינה החשמונאית החזיקה מעמד שבעים ושמונה שנה והתפרקה גם היא כתוצאה מסכסוך פנימי בין האחים החשמונאים יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובולוס".

אז מה עכשיו?

"כשאנחנו מגיעים לדור השלישי, שבעים שנה מאוחר יותר, אנחנו רואים שדבר ראשון הוא תופס את המדינה שבה הוא חי כדבר מובן מאליו, כלומר שהדבר הזה, כך או אחרת, ימשיך להתקיים. ודבר שני, הוא אומר, 'אוקיי, התפשרתי פה, התפשרתי שם, אני יותר לא אהיה ילד הכאפות של החברה הישראלית, הגיע התור שלנו'. והיום אנחנו שומעים את זה בכל מיני קבוצות בחברה הישראלית. אז כן, בהחלט הגענו לגיל המסוכן שבו אחדותנו עומדת למבחן".

לב אחד

ד"ר נורית בובליל

כדי להירגע מהדאגה שהתחילה לכרסם בי, התקשרתי לחברה המלומדת שלי ד"ר נורית בובליל, מדענית וחוקרת דנ"א, שתיתן לי איזו תקווה מבוססת על חורבן ובנייה מחדש. היא סיפרה לי על מצב מאוד מעניין של הרס או חורבן בגוף האדם.

"יש מצב מיוחד שמתרחש בגוף" מתארת בובליל, "שבו תא בודד מפעיל מנגנון יזום שגורם לו לפירוק מוחלט. אותו תא מקבל סיגנלים מהסביבה שמשהו בהתנהגותו מפריע לגוף כולו. משהו במכלול החיים המשותפים מסמן לו, 'אתה חייב לשנות משהו, משהו בך הוא לא נכון לסביבה'. הפעולה הזו שבה התא משמיד את עצמו לא מקרית כלל, כי בראייה רחבה יותר, עדיף לגוף כרגע להתקיים בלי אותו התא".

אבל מה הקשר בין התא הזה אליי? על איזו הקרבה את מדברת ביחס לחברה האנושית?

"הקרבה נתפסת כפעולה הירואית ואבסולוטית, כמו במקרה של התא שהורג את עצמו למען הגוף. אבל האמת היא שבעולם הקשוח שלנו, הקרבה גדולה יכולה להתבטא במעשים מאוד פשוטים וקטנים לכאורה, שכנראה דורשים מאיתנו, ובתקופה הזאת במיוחד, מאמץ שאנחנו לא מורגלים בו. אני מדברת על נדיבות וגמישות כלפי האחר, כתוצאה מעצם ההכרה שהפרט האחר קשור אליי, בדיוק כמו התלות של התא הפרטי בגוף השלם ולהיפך. רגישות הדדית, זאת ההתחלה".

השיחה עם נורית מזכירה לי דברים דומים שד"ר בן-שחר אמר בפגישתנו בירושלים: "חברוֹת שמולידות את עצמן ומקימות מדינה המורכבת מקבוצות שונות, מבינות שכל קבוצה צריכה לוותר במשהו על האג'נדה שלה לצורך ייסוד והמשך קיום המדינה. היא מבינה ש'אוקיי, יש לי אמונות, יש לי עמדה, ואני בוחרת לא ללכת איתה עד הסוף בגלל שהמחיר שכולנו עלולים לשלם יהיה גבוה מדי".

אז לוותר על מה שאני מאמינה בו?

"אנחנו צריכים להבין שאצל האחר קיים משהו שאין אצלי. אם העולם מורכב זה לא אומר שאני צריך להרוס אותו, למרות שאני לא מבין אותו. אנחנו נמצאים בנקודה שאנחנו צריכים לבחור, לבחור בחיים, כלומר בחיים של כולם".

אני מתיישבת אחרי שבוע ראיונות ארוך מול המחשב, דולה פיסות של עבר והווה ומנסה לטוות אותן יחד; רוצה לצעוק פנימה שאתעורר, שאתאמץ יותר. אני מגיפה את התריסים מהלילה שבחוץ, עוצמת עיניים ומקווה שכשאפקח אותן לא אגלה שחלום הבלהות הזה הפך למציאות, מקווה שנגלה חזון חדש שיחבר בינינו.

"ההיגיון אמר לי שזה החלק החסר", מזיג מכוון את הגיטרה ומסכם: "ההבנה שקודם כול, אחדות. היא צריכה להיות מאבני הבניין, הבסיס. הפיצול יכול להתקיים בהמשך, מעלייה, כמו ענפים של עץ שצומחים מגזע אחד".

מאמרים נוספים

הצג עוד