ימי עלייה

נגה זמיר

קשה להאמין, אבל על אדמת ארץ ישראל שכנה פעם ישראל שהיום אנחנו פחות מכירים. חברה שבה כולם דאגו זה לזה, בדיוק החברה שכולנו מייחלים לה היום

בימים בהם בית המקדש עמד על תילו וישראל חיו באחדות ובאהבת אחים, הם היו מקור השראה לכל העולם. חז"ל מספרים על לא-יהודים רבים שנדהמו לראות את המחזה המרהיב של העלייה לרגל, וביקשו להצטרף אל תוך ים האהבה. "ועולים לירושלים ורואים את ישראל... והם אומרים, אין יפה להידבק אלא באומה זו".

עוד מתואר איך העולים לרגל התקבלו בליווי כלי נגינה ובזרועות פתוחות, ולא היה אחד שלא מצא ארוחה טובה ומקום לישון, כך שלא הייתה לו כל דאגה על צרכי עצמו והיה יכול להיות להיטען תקווה ולהקדיש את כל זמנו ומרצו לפעולת מיזוג הלבבות לבדה.

כך מתועד המצב הנפלא הזה במקורות: "וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: 'אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום?', והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית". לא היה אדם שהגיע לירושלים ולא דאגו לכל צרכיו. "לא אמר אדם לחברו: לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים... לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים" (אבות דרבי נתן).

גם הפילוסוף פילון האלכסנדרוני מצייר בהתפעלות את תמונת העלייה לרגל: "אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לאל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות... הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות" ("על החוקים לפרטיהם").

קשה לדמיין שעל האדמה זרועת המהומה הזאת שכנה פעם ישראל כל כך אחרת, קשה לתאר תמונת מצב כל כך מנוגדת להיום, אבל דווקא הפער הזה מאפשר לנו להגיע לבירור שלם, שאין לנו תקווה או תשובה אחרת אלא להימשך לשם. וזה לא רחוק ובלתי מושג כמו שנראה, כל מה שצריך זה לקבוע בליבנו שבזה אנחנו רוצים. אז קשיי הדרך לא ייראו איומים כל כך, ונעלה. ביחד נעלה.

מאמרים נוספים

הצג עוד